אלון שחם ז"ל | הספדים

עשור שאינך עמנו, מאז ט"ו בשבט הארור בשנת 2010, בסמיכות ליום הולדתך - הוא יום ההולדת המשולש שלנו - שלך, של ליאבי ושלי, שבעבר נהגנו לציין במשותף ומאז לכתך חדלנו.

עשור מאז קמת והלכת, כך פתאום, ונותרנו עם חור ענק בלב, חור שאינו מתמלא ולא יתמלא לעולם, פצע פעור שלא יגליד.

בסמוך לאחר ההספד הקודם שלי בפורום הרחב, בתחילת שנת 2014, הסתיים פרק משמעותי, באמצעות מחקר עומק רפואי במהותו על נסיבות לכתך שעשיתי, שוכנע הפצ"ר ביחס לסיבת המוות המסתברת ובהתאם, תוקן דו"ח החקירה וגם מצבתך הוחלפה באותה עת.

בעשור הארוך, אלוני, דבר לא יכול לך, גם לא איתני הטבע – קריסת עצים באחת הסערות האחרונות, שאחד מהם נבלם מנפילה על הקבר על ידי הספסל המאסיבי שהצבנו אשר התרסק ושופץ מיד על ידי צוות בית העלמין.

השבוע בקרתי שוב בשלושת האתרים לזכרך ברשת – כולם לא קפאו ופעילים:

· דף הפייסבוק שפתחת בחייך ALON SHACHAM באנגלית עם 627 חבריך, שמדי שנה ואף השנה, בסמוך ליום לכתך או בדיוק ביום הולדתך - השבעה עשר לינואר, נזכרים בך והשנה היה זה ‏Dor Ptakevitch.

· ודף הפייסבוק שנפתח לך אחרי לכתך, גם הוא ALON SHACHAM ו- 327 העוקבים הפעילים, המגיבים לפוסטים שהתחלתי להעלות בו לאחרונה.

· והאתר אלוןשחם בעברית CO IL, בו בין היתר אפשרות לכל אחד להדליק נר-זיכרון וספר-חברים, סוג של בלוג, בו מרגש במיוחד פוסט אודותיך שכתב מכבר פקוד שלך – גיא כהן, שאקריא לך עתה.

עשור שאינך עמנו, אך בהן אפילו שנייה לא בלעדיך, והזמן, אלוני, רק חולף. הכאב אינו נגמר ואין לו מזור. ולביטוי: "הזמן עושה את שלו, מתרגלים" - משמעות אחרת. בהחלט התרגלנו. התרגלנו לחיים מלווים בעצב וכאב, התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע, התרגלנו לבכות ככה סתם.

כשאנחנו לבד, התרגלנו להתייסר על איך לא הספקנו להגיד לך עוד משהו, התרגלנו לנסות להסביר לעצמנו שלא נראה אותך יותר, לנסות לתפוס את זה ללא הצלחה. התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל. והכי התרגלנו - לחיות במצב שלעולם לא נוכל להתרגל אליו.

והעצב הזה שבנו הוא לצמיתות, חלק בלתי ניתק מאתנו והכאב נשאר לעולם, כאב ההחמצה של חייך, של חיינו.

אנו כל כך מתגעגעים אליך, לראות, לגעת, לחבק, לנשק את עיניך, ללטף, לנשום, לשמוע.

היטיבה לנסח את תחושותיה ורגשותיה יהלי שכה אהבת והיא אותך, ביום הזיכרון לחללי צה"ל לפני שנתיים, על גבי התמונה המשותפת האחרונה שלכם וקבלתי את רשותה להקריא לך, בנוסף כמובן להיותו נוכח באתריך.

וגם השנה, יהלי תחזור ותשיר לך, הפעם את השיר "אסיף" המוכר יותר בשם "אסוף את מעשים", שיר אבלות שנכתב בשנת 1976 בחג האסיף והולחן על ידי נעמי שמר. מאז נכתב, התפרסם השיר במספר נוסחים שונים, יהלי בחרה לשיר את הנוסח המקורי.

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

היינו פעם גוף אחד – תשעה חודשים רק חבל טבור הפריד בינינו. ואז הגחת לאוויר עולם והיינו צמודים אחד לשני במשך 21 שנה. ופתאום לפני שש שנים ... השארת אותי פוסעת בלעדיך, ומאז אני מנסה בכל כוחי לפלס את דרכי בשביל הכאב הבלתי נסבל והבלתי נתפס.

וכך, נשאר רק זיכרון עצוב של יופי, טוב לב, עיניים בורקות ונשמה גדולה – זיכרון שלא יחלוף לעולם.

אלוני, במהלך השש שנים דברתי אליך רבות על כל מה שלא הספקתי להגיד לך בחייך. ממש ניהלתי איתך שיחות נפש ושאלתי אותך המון שאלות, אבל מענה לא קיבלתי וכנראה שהתשובות לא תגענה לעולם.

ניסיתי גם לחפש תשובות בספרים לא מעטים שקראתי – אך לצערי לא מצאתי תשובות גם מהסופרים המוכשרים ביותר.

אז חיפשתי נחמה אצל חברים קרובים, אך לצערי גם החיבוק החם והאוהב שלהם לא הצליח לנחם אותי.

אז ללא תשובות וללא נחמה, אני מוצאת את עצמי היום עדיין חצויה ומבולבלת. אני מחד כל כך רוצה לזכור ולנצור אך מאידך אני לעיתים רוצה כל כך לשכוח – בכדי לחוש שהכובד הזה הרובץ על ליבי קצת מתפוגג ושהמחנק בגרון קצת מתרופף ובעיקר – בכדי לצבור שוב כוחות להיזכרות הבאה.

אלוני, בפורום הזה קשה לי לחלוק וקשה לי לשתף - אך מה מה שכן אוכל לשתף זה בקושי הגדול בלהיות אמא של ילד מת, כי למרות שאתה רחוק ממני אתה ממשיך להיות צמוד אלי, אתה חי בתוכי ואתה חלק בלתי נפרד ממני.

אז אל דאגה אלון, לעולם לא אשכח, ומנגינת חייך תתנגן בליבי, בלב אחיך ויקירך לעולמי עד.

אלון בני היקר,
כבר עברו ארבעה חורפים ארורים מהרגע הנורא מכל שבו עזבת אותנו בפתאומיות והשארת את כולנו עם חור עמוק בלב שלא מצליח להתמלא.

מאז מותך כל תפיסת הזמן השתנתה – מצד אחד הגעגועים נתפסים כאינסופיים - כאילו הלכת מאיתנו לפני כל כך הרבה שנים, התיסכול מחריף ומתחדד והכאב רק הולך וגובר – ומצד שני הפצע עדיין כל כך טרי, פתוח ומדמם – כאילו הלכת מאיתנו רק אתמול.

המציאות כל כך מתעתעת – כי בצורה כל כך מוחשית אני עדיין נושמת את ריח גופך, רואה את חיוכך המקסים, מרגישה את חיבוקך האוהב ושומעת את קולך המלטף קורא לי "אמא".

כל בוקר מזה ארבע שנים אני מתפללת שאצליח לקום מהסיוט ההזוי הזה –שתחזור לחיקנו, ושבמקום לכתוב לך הספדים מידי שנה, אוכל לשוב ולכתוב לך ברכות ליום ההולדת, כי אני עדיין זוכרת את הרגע הנפלא ביותר בחיי, את היום שבו הגעת לעולם.

מעולם לא דמיינתי בחלומות הכי גרועים שלי שאמצא את עצמי עומדת מידי שנה בחודש ינואר – החודש שבו נולדת - מעל חלקת הקבר הקר והדומם של בני. הקלות הבלתי נסבלת של חיים -שרגע אחד היו ורגע אחרי אינם.

אני כל כך רוצה את הבלתי אפשרי – אך אצטרך להשלים עם המציאות – עם הזכרון – עם הגעגועים – עם הכאב הבלתי נגמר, עם השכול.

אלוני, למרות שחייך היו מידי קצרים, ב- 21 שנות חייך הצלחת להאיר את חיינו. ידעת להעריך, ידעת להודות, שום דבר שקיבלת לא היה מובן מאליו וכמובן – היית מלא בנתינה. היו בך גם עוצמות כל כך גדולות – כמה אבסורד כעת להגיד עליך שהצלחת לסחוף את הסובבים אותך באופטימיות שלך , שהיית שופע חיים ומשולהב, שהיה לך כושר מנהיגות, שהיית לדוגמא ולמופת.

אלוני, היתה לי זכות גדולה לגדל אותך. תודה לך על השנים הנפלאות, אני מקווה שמצאת את השקט שלך במקום שבו אתה נמצא, שאתה מוגן וממשיך להרגיש את כל האהבה אשר נשלחת אליך מאיתנו בכל יום, בכל רגע מכאן.

אין כמוך יודע, שאיני נידרש לאירוע זיכרון רשמי על מנת לשוחח, אנו עושים זאת כל העת, באינטימיות, גם ולא רק בביקוריי כאן כל אימת שאני חולף ליד בית העלמין בדרכי מ ואל... כך שלמעט המעמד הפחות אינטימי, אין בשיח היום דבר חדש שאינך יודע.

באחד מביקורי האחרונים, במחצית חודש ינואר, לא נותרנו לבד. להפתעתי, הגיעו גם חבריך מתקופת השירות הצבאי – דור, אור וצור, ביום חורפי של גשם זלעפות.

כל כך התרגשתי, שיערתי שבאו היות שנבצר מהם להגיע ביום הזיכרון השנתי הקרב. התברר שטעיתי ובכוונתם להגיע גם היום.

רק בדרכי מבית העלמין, נפל האסימון, ביקורם לא היה מקרי, אלא לרגל יום הולדתך – הוא יום הולדתנו בצירוף נדיר, אירוע אותו נהגנו לחגוג בשלישייה ומאז לכתך – ליאב ואני מעבירים באיפוק לא חגיגי בעליל, משתרכים אחרי יהלי שמנהלת אותנו ביום זה ביד יהלי'אית רמה, כדרכה, לאחרונה - לפני כשבועיים.

יהלי שכה אהבת ושכה אוהבת אותך. לך תסביר לפעוטה, רק בת 6 ביום לכתך, מה קורה פה... כלפני שנה, גם הפעם, החלטנו שמפאת גילה הרך, מוטב לה עדיין להיפקד מההתכנסות היום ונגיע לכאן בנפרד, עם רועי וליאב.

אלוני, מטבעי וכדרכי, לטוב ולרע, מרוב מיקוד בעשייה, איני מרבה מידי במילה המדוברת, וגם אהבתי אליך הייתה במיעוט מילים אך בריבוי רגשות, וכך, כל כך הרבה מילים שרציתי לומר - לא נאמרו בעיתם. חשבתי שיש עוד זמן, שתמיד יהיה לנו זמן. ולא... פתאום קמת והלכת, כך פתאום – ואני לא הייתי עמך ובשבילך ברגעי האימה.

את מהות המוות בטרם עת - תמצית חייך,תיאר ביאליק שכתב הספד עצמי בשם "אחרי מותי":

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד!

בתיק החקירה של מותך – הקלסרים עבי הכרס שנחתו אצלנו זמן ניכר אחרי לכתך, בין היתר גם קרוב ל 100 תרשומות עדויות של חבריך הרבים, מפקדיך ביחידות ובקורסים השונים, פקודיך מתקופת פיקודך על קורסים ועד לאלה בשיזפון – כחוט השני עולים הסופרלטיבים - כל אחד מהם עשרות פעמים בתרשומות העדויות, ואשר בהכירי אותך – היו מעלים סומק של מבוכה על פניך. עדויות על:

אופייך - האופטימי, אוהב החיים, הלוקח בקלות, החזק, האמיץ, הביטחון העצמי, הרגוע.

על היותך אהוב על הכול - מאיר פנים, חייכן, צחקן, חברותי, משתלב, הרבה חברים, אהוב, ילד טוב, מחונך, בן אדם 10, סבבה, חיובי, מעודד, אוהב לעזור, תומך, חבר אמיתי, רגיש.

על תפקודך כחיל, כמפקד וכקצין ובכלל - דמות חזקה ביותר, איתן, מוטיבציה גבוהה ביותר, אסרטיבי, יכולות גבוהות ביותר, נמנה עם המובילים, שאפתנות, איכותי, מצליחן, מקצוען, מוערך, משקיען, שפיץ, תחרותי, חכם, רציני, אחראי, מפקד טוב ודואג, אכפתי, אהוב, אהוד, רצון ללמוד, רציני, אחראי, מוערך, משת"פ, מסודר, בוגר, אמין, שאיפה למצוינות, ביקורת עצמית, קבלת סמכות, תותח.

גם על מצבך הרפואי בחודשים האחרונים, חזרו כל חבריך להשלמה על אותם תיאורים:

מרגיש רע, נראה חולה, עייפות, חולשה, חוסר ריכוז, הקאות, חולשה, כאב ראש, חוסר תאבון וירידה במשקל, בעיות בלוטת התריס והציסטה ועל השפעה של מצבך הרפואי הנראה לעין כל, על מצב רוחך אותה עת.

הורה שנכפה עליו לקבור את ילדו, נאלץ לפעול בניגוד לחוקי הטבע. היפוך התפקידים הוא בלתי נתפס, לא ניתן לעיכול, לא ניתן להבין מה זה לאבד ילד, לא ניתן לקלוט את זה. אין מילים ואין נחמה לגודל המהלומה.

לפעמים אני עוצר לרגע ועולה המחשבה שהכול טעות, סיוט, חלום בלהות. אולי עוד רגע תיכנס,עם החיוך הנצחי... עברו שנתיים מאז אינך עימנו פיזית, אך אפילו לא שנייה בלעדיך.

פרויד, לאחר שאיבד את ביתו, זיהה בתוכו רגשות של פגיעה נרקיסיסטית, הילד הוא שלוחה נרקיסיסטית של ההורה ומותו - פגיעה נרקיסיסטית אנושה שלא מגלידה לעולם.

ואכן, אבדנך הוא אבדן של חלק מאיתנו, איבוד איבר חיוני מאיברינו והחיים בלעדיו עם משחק כלפי חוץ – סוג של היפוך מילים: ללכת "בלי" להרגיש "עם".

"זה כאילו קטעו לך יד. בהתחלה זה נורא כואב וגם לא יודעים איך להסתדר בלי היד. אחר כך הגדם מגליד וזה עדיין מפריע לתפקד ואז מגיע הרגע שמתאימים לך תותב - פרוטזה ואתה מתחיל גם לתפקד במיומנות עם היד. והתותב כל כך טוב, שאיש לא מרגיש עוד שאתה חסר יד. אך בערבו של יום, כל יום, בריטואל אינסופי, כשמגיעים רגעי הלבד, אתה מגיע לביתך, מוריד סוף סוף את התותב ונותר עם המציאות המרה של ה"בלי יד".

מערכת יחסי ההורה עם ילדו אינה מסתיימת באירוע הנורא של סיום הקיום הפיזי של הילד. היא מגיעה לסופה רק כאשר גם ההורה מסתלק מן העולם, לא רגע לפני...

ולהמשיך לחיות את חיי הילד המת, אינו משימה פשוטה. מצאתי ב"שיח שכולים 2011", כותרת מכתב של אם שכולה - "הכי קשה, זה להמשיך לגדל ילד מת". אכן קשה. קשה מנשוא.

· לכעוס על שעזבת כ"כ במפתיע, בלי להזהיר, בלי לומר מילה - ומנגד- לכעוס עוד יותר על כעסי עליך

· זה לא לשכוח, תמיד לזכור את חייך - כל חיוך, זיק בעיניים, ניואנס דק של מבע, כל תחושה של מגע

· זה הפחד לשכוח – את הדקויות הקטנות שנקראות חיים, את נימת הקול, את האור שקרן מעיניך

· זה הפחד מפני ה- איך אוכל לעד לזכור את המגע, התחושה, המבע? הרי כה שבריריים הם, דקיקים וכ"כ זקוקים להמחשה...

והזמן, אלוני, לא עושה את שלו, הזמן אינו עושה דבר, הוא רק חולף. הכאב אינו נגמר ואין לו מזור. ולאמירה השגורה: "הזמן עושה את שלו, מתרגלים" - משמעות אחרת. בהחלט התרגלנו. התרגלנו לחיים מלווים בעצב וכאב, התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע, התרגלנו לבכות ככה סתם, כשאנחנו לבד, התרגלנו להתייסר על איך לא הספקנו להגיד לך עוד משהו, התרגלנו להצטמרר כשבעשייה היומיומית את שמך שמענו או בתמונתך נתקלנו וללב הנחמץ כל אימת שעינינו שוזפות במקרה עגלת תאומים...

התרגלנו לנסות להסביר לעצמנו שלא נראה אותך יותר, לנסות לתפוס את זה ללא הצלחה. התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל. והכי התרגלנו - לחיות במצב שלעולם לא נוכל להתרגל אליו.

העצב הזה שבי הוא לצמיתות חלק בלתי ניתק ממני. מעת לעת קורה שיש בי גם רגשות אושר, גם שמחה, לעיתים גם מבוכה, אך הם משתנים כל הזמן. מאידך, העצב שבי – נשאר לעולם, כואב את ההחמצה של חייך, של חיינו.

אימא, ליאב, רועי יהלי ואני, חסרים אותך עד כאב, עד זוב דם.

אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. – לראות, לגעת, לחבק חזק חזק, לנשק את עיניך, ללטף, לנשום, לשמוע הצחוק, לראות את החיוך התמידי, את העיניים הנבונות והזורחות, את הרגעים המשותפים – מהלילה הראשון שלך בבית, בתקלת החשמל והשינה איתך ליד האח, לקריאות אבְּי אבְּי, שלך ושל ליאב הפעוטות, בראותכם אותי מהחלון, נכנס לחצר ביתנו... וההשתנה בשורה בטיול שבת בנמל יפו...

והזיכרונות המשותפים מעשרים ואחד שנות - רבים, רבים מספור וחלקם הועלה לאתר ההנצחה שבנינו לך, בו יכול כל מבקר לראות, לקרוא, להרגיש, ולהדליק נר זיכרון נצחי ולכתוב לך בספר החברים, איש איש כפי הרגשתו.

מלכתך מאיתנו לא הותרתי אבן על אבן במסע ההתמודדות עם היש ועם האין וגם עם חקירת נסיבות נפילתך ועם מסקנותיה ועם הצורך הפנימי, הדיבוק, להבין ולדעת ככל שניתן.

וכך, מסע ארוך, עברתי במהלך השנתיים האחרונות וצברתי ידע ומידע, מידע רב כחול. המסע הוביל אותי לא רק לסוף העולם תרתי משמע - לשיזפון, על מנת לראות ולהבין את המקום, אלא אף למחוזות (במובן המטפורי) קשים מאוד לצפייה ו/או לחוויה, מחוזות שראוי לשומר נפשו להתרחק מהם ואף ייעצו – הורו לי להימנע מהם, ואיני רואה לנכון להרחיב כאן וליתן פומבי, שהרי אתה ממילא יודע על מה אני שח...

אחרי מותך התחוור לי עד כמה איני יודע כל בכל הקשור אליך וידעתי לא מעט.

בלא להתייהר, מעריך שהיום אין מכיר אותך טוב ממני, אין מבין אותך ואת הנסיבות התמוהות, את החידה הבלתי פתורה של מותך, כמוני. והחידה הלא פתורה – אינה כזו עוד, בשלב זה – עבורי, בלבד.

אימא היא שבחרה להנציח על קברך את מילות השיר "דמעות של מלאכים", בשינוי קל, וכולנו הצטרפנו ואימצנו את הבחירה הכה קולעת ואף באתרך הוא מתנגן ברקע.

אלוני, אהובי, היית ונותרת גדול מהחיים פרח מוגן שנקטף באכזריות טרם עת.

עלית בסערה השמימה - מי ייתן מותי תחתיך, חיי אינם חיים עוד, ומאז לכתך – אני חי רק את מותך.

אנו, בשר מבשרך ואתה אלוני בשר מבשרנו, נמשיך לשאת את זיכרונך ולהיות איתך ובלעדיך, עד כלות.

אתר הנצחה של סג"ם אלון שחם ז"ל

מתגעגעים הספדים