האלון הינו אחד משלושה עשר עצים המוזכרים בתנ"ך.
עץ האלון על חמשת מיניו, מאפיין את צומח החורש הארץ ישאזראלי הטבעי, יחד עם האלה, החרוב, הלבנה והאשחר.
השם העברי "אלון" הוא שם קדום, ונראה שהוא נגזר מלשון "אל".
יופיו, מראהו החסון, ההדור והמרשים של האלון הביאו לכך שעצי אלון רבים נחשבו לעצים קדושים, ובסביבתם נקברו אנשים שנחשבו לקדושים .
זו הסיבה לכך שעד היום, במקומות מסוימים, נשתמרו עצי אלון עתיקים.
אולם לאורך השנים נכרת עם עצי חורש אחרים, לשם שימוש בעצה שלו (בחומר של העץ). לכן היום העץ נפוץ פחות מבעבר.
מקומות רבים בארץ ישראל קרויים על שם האלון: אלוני - ממרא, אלון - בכות, אלון - מורה, ועוד.
דבר המעיד על תפוצתו הרבה של העץ ועל היותו חלק אינטגרלי של הנוף הארץ - ישראלי.
השם "אלון" - מופיע בתנ"ך שמונה פעמים. כסמל לחוסן, כמקום לפולחן וכחומר גלם ליצור פסלים או משוטים.
האלון המתחדש לאחר הכריתה משמש כדימוי לנביא ישעיהו, המתנבא לאחר החורבן: "... ועוד בה עשיריה, ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת, מצבת בם, זרע קודש מצבתה". ישעיהו פרק ו' פסוק יג'.
חוסנו של האלון מופיע כדימוי בנבואת הנביא עמוס: "...ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם - אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים להשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת". עמוס, פרק ב' פסוק ט'
וכן, אצל ישעיהו: "כי יום ל - ה' צבאות, על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים, ועל כל אלוני הבשן". ישעיה פרק ב' פסוקים יב' – יג'. מיקי שחם
| 
