English  |  Francais



אתר הנצחה של סג"ם אלון שחם ז"ל 

עץ האלון ט"ו בשבט


ט"ו בשבט

מתוך ויקיפדיה          

ט"ו בשבט הוא תאריך בלוח השנה העברי אשר מציין את ראש השנה לאילנות (משנה, מסכת ראש השנה א' א').

יום זה הוא תאריך קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון ערלה ותרומות ומעשרות.

כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה. נהוג לאכול ביום זה מהפירות שבהם נשתבחה ארץ-ישראל, ויש הנוהגים לערוך "סדר ט"ו בשבט".

ראש השנה לאילנות

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

 "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.

בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".

מסכת ראש השנה א, א

למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכהכבית הלל.

רש"י מנמק את המועד שנבחר לראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה", כלומר זו תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן.

מכאן שכל הפירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים כפרי של השנה החדשה.

מלכתחילה נקבע ט"ו בשבט רק כמועד ליישום דינים הקשורים בפרי העץ – ובפרט דיני כלומר המיסים בהם חייב החקלאי, כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".

רבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, חיבר שיר-תפילה "שמונה עשרה לראש השנה לאילן".

עץ שקד, המסמן את בוא החג

חג לאילנות

מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג, אינו ברור. יש המשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, ביטוי ראשון לכך אנו רואים במקורות מתקופת הגאונים. נראה כי בתקופה זו ואף לפניה כאמור נחוג יום ט"ו בשבט כ"יום הדין לאילנות".

ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן.

זכר להיות ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, נשתמר אצל יהודי אשכנז. עדות לכך היא פסיקתו של הרגמ"ה שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית.

ר' יוסף קארו גזר על פי זה כי אין לקיים תענית בט"ו בשבט, דבר המעיד על היות ט"ו בשבט חג.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה..."

מנהג אכילת פירות היה נפוץ אצל יהודי אשכנז בלבד, ר' יששכר סוסאן מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "עיבור השנים": "...יום טו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה... והאשכנזים יצ"ו "ישמרם צורם וקונם" נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

מנהגי החג

אכילת פירות

מרבים באכילת פירות משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.

מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

קערת פרות יבשים

סדר ליל ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.

ב"ספר חמדת הימים", שהתפרסם במאה ה-18 אנונימית וזהות מחברו שנויה במחלוקת ויש הסוברים שהוא שבתאי, מספר על הסדר של מקובלי צפת. על-פי דבריו:

"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, ... ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט ... מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר ..."

מחבר הספר מביא את דברי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, שיש שלושים מיני פירות בארץ – ישראל, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.

אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם והתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע האילן הקדוש – עץ החיים".

לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים קטעים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו, בין תחיית הטבע לתחיית העם, וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם הוא עץ השדה".

סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקרב קהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי. בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל ובני עקיבא להדפיס הגדות לט"ו בשבט.

שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ ייצאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות.

הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו בשפות האנגלית, הצרפתית, ההולנדית, הספרדית ואחרות.

חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.

נטיעות

בט"ו בשבט בשנת תר"ן 1890, יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט”ו בשבט.

נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים".

יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

בתחילת המאה ה-21 נהוג לציין את ט"ו בשבט גם כיום ציון אקולוגי - ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית.

מנהגים נוספים

·         בהלכה ניתנו ליום זה סממנים מעטים של חג: בתפילה אין אומרים תחנון, ורבנו גרשום מאור הגולה פסק שאסור להתענות בו.

·         עוסקים במצוות התלויות בארץ.

·         בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג לארבעת המינים, כסגולה להשגת אתרוג נאה בשנה שלאחר מכן.

 מיקי  שחם




נפל ביום 30/01/2010 ט"ו בשבט
עד כה עברו 3488 ימים ללא אלון
שהם 9 שנים
ו- 203 ימים